ישיבת צוות - הזכות לחנך

ישיבת צוות בנושא : הזכות לחנך

מטרות:

1. דיון בנושא חינוך: מה זה חינוך ? למי יש הזכות לחנך?
2. המדריכים שבדרך יבינו שהחניכים מושפעים ממעשיהם אמונותיהם ודברם.
3. יבינו שלימוד והתמודדויות עם שאלות אישיות הם חלק מהתהליך החינוכי.
4. יבינו את הגישה החינוכית של נוער תל"ם מתוך ברכת האהבה – זכות מתוך כך שאנו נמצאים באותה הדרך.

הצדקה:

כמחנכים עלינו פעם בכמה זמן לשאול את עצמנו את השאלה "מה הזכות שלי לחנך?" מאין היא נובעת, מי נותן לי את הלגיטימציה לקחת בני נוער / ילדים ולחנך אותם לערכים, מי אומר ששלי יותר טוב משל השני ויותר מזה כאשר אני בעצמי בן נוער. תנועות נוער רבות נותנות את התשובה כי הן מחנכות לערכים כי הם מאמינות שיביאו לעולם טוב יותר ועל כן זכותן לחנך.

פתיחה –
מה זה חינוך ?
תולים על הקיר פלקטים שבמרכזם כתוב חינוך זה... (וממשיכים את המשפט בצורות שונות, אחת מההגדרות תהייה ההגדרה המילונית- חינוך: "הקניית הרגלים, דרכי חשיבה והתנהגות, פיתוח המידות, האופי והכשרים והרוחניים של החניכים להשגת מטרה אידיאלית מסוימת." מילון אבן שושן )

כל חניך מגיב על המשפטים וכותב משפט משלו / אסוציאציה משלו.
כל חניך מקבל מרקר וכותב את דעתו על הפלקטים לפי האמירות.
זוהי נקודת הפתיחה לדיון שהיא הרבה יותר מעמיקה, מכיוון ששלב הבירור הראשוני והאישי בנושא כבר התקיים.

מתחלקים לשתי קבוצות כל קבוצה מקבלת טקסט ודנה בו , לאחר מכן מציגה לשאר הקבוצות את הנקודות שעלו.

הטקסטים:

-          "הכל מתוך אמונה" / ס' יזהר

-          "משל המערה" / אפלטון

הכל מתוך אמונה / ס' יזהר

הכל מתוך אמונה שאפשר, שמותר וגם רצוי להתערב בגדילת בני-אדם אחרים, לנסות לשפר אותם, לעצב להם את האופי, לתת כיוון לחייהם, להרבות את הטוב, לטפח את האזרח הטוב, את איש המשפחה הטוב, את הפרט השמח בחלקו.
והכל מתוך להיטות לזכות ברצונו הלא עשוי של הילד, שחוסר הניסיון שלו רק מזמין, ואף מגרה, לקחת ולשלוט בו, ברצון הלא עשוי הזה, ביד תאוותנית, אפילו אם עטופה היא כסיות משי, ועטורה גינוני נימוס חינוכיים להפליא.
וכי לא מוכרת הנטייה הזו להשאיר את הילד קטן תמיד, קטן ותלוי ככל האפשר יותר זמן? כשם שמוכרת ההילה שקושרים הבריות למעמדה הרם והנישא של האידיאה - וההיתר לעשות דברים בשם האידיאה גם כשהם דברים קשים. מפני שהאידיאה קודמת לאדם, והאדם קיים תמיד לשם האידיאה.
לוקחים איפוא ילד רך ככל האפשר, וקושרים אותו לאידיאה גדולה ככל האפשר - ומה נפלא מזה?
בפיסול אמנם כך הדבר: בראשית הייתה האידיאה ואחר-כך מפסלים לפיה. אלא שפסל מעצבים מחומר גלם, ובני אדם אינם לא חומר ולא חומר גלם. ואסור איפוא לעצב בני אדם, לא לנסות להתחיל לחשוב על כך.

משל המערה / אפלטון

"..תארי לעצמך אנשים שחיים במערה  מתחת לפני האדמה. הם יושבים בגבם אל פתח המערה, וידיהם ורגליהם קשורות כך שאינם יכולים לראות אלא את הקיר הפנימי של המערה. מאחוריהם יש חומה, ומאחוריה עוברים יצורים דמויי אדם הזוקפים מעל שפתה צורות מצורות שונות. מאחורי האנשים בוערת מדורה, ובאורה מטילות הצורות השונות צללים על קיר המערה. שוכני המערה רואים איפוא רק את תיאטרון הצללים הזה. כיוון שהם יושבים כך מרגע שנולדו, הם מאמינים שהצללים האלה זה כל מה שיש.

תארי לעצמך עכשיו שאחד משוכני המערה הצליח להשתחרר מכבליו. הדבר הראשון שהוא שואל את עצמו זה מאיפה באים  הצללים האלה שהוא רואה על קיר המערה. מה את חושבת יקרה ברגע שיסובב את ראשו ויראה את הצורות השונות המציצות מעל לשפת החומה? ראשית כל  האור החזק מסנוור אותו, והבהירות של הצורות מסמאות את עיניו, שהרי עד כה לא ראה אלא את הצללים שהטילו. אם יצליח לטפס על החומה ולעבור את המדורה אל העולם שבחוץ, יסתנוור עוד יותר. אבל אחרי שישפשף את עיניו יתחיל לראות כמה יפים הדברים. בפעם הראשונה בחייו הוא רואה צבעים וצורות ברורים. הוא יראה את בעלי החיים והפרחים  כפי שהם באמת, ולא כפי שראה עד כה, רק  בבואות חיוורות שלהם. ועכשיו יתחיל לתמוה וישאל את עצמו מנין באים כל הפרחים ובעלי החיים האלה. ואז יראה את השמש בשמים, ויבין שהיא המפיחה חיים  בפרחים ובבעלי החיים, בדיוק כפי שאש המדורה יצרה את הצללים.

שוכן המערה בר המזל יכול עכשיו להמשיך לפזז ולכרכר באחו ולהתענג על החירות שנפלה בחלקו. אבל תחת זאת הוא נזכר בכל האחרים שיושבים עדיין במערה. הוא חוזר אליהם. הוא מנסה לשכנע אותם שהצללים שהם רואים על קיר המערה אינם אלא בבואות מהבהבות של דברים "ממשיים". אבל הם  לא מאמינים לו. הם מצביעים על קיר המערה ואומרים שהם רואים כל מה שיש לראות. לבסוף הם הורגים אותו."

דיון -

-          ילד קטן שלא ימשכו וידרבנו אותו לא יתקדם. הוא ייעצר במכשולים שייראו לו קשים מדי;

-          המדריך הוא אדם ש"יצא אל השמש", שיש לו ידע והשקפת עולם סדורה, שיודע את "האמת" וכל מטרתו היא לעזור לילד להתפתח בצורה הטובה ביותר לדעתו;

איך בכל זאת נמצא את האיזון בין שני הקטעים?

- האם בתור מדריכים אנו יכולים להשפיע על החברה? למה? איך?

לסיכום, קוראים את הטקסט "לתקן את העולם".

לתקן את העולם

מדען אחד, חי כל הזמן מודאג מבעיות העולם, והיה נחוש בדעתו למצוא להן פתרון. הוא העביר ימים כלילות במעבדה שלו כדי למצוא תשובות לספקות שלו.

יום אחד, בנו בן השבע פלש למקום ההתבודדות שלו, נחוש לעזור לו בעבודתו. המדען, עצבני בגלל ההפרעה, ניסה לגרום לילד ללכת למקום אחר. כשראה שזה בלתי אפשרי להוציא אותו משם, חיפש משהו שיוכל לספק לילד תעסוקה, ויסיח את דעתו.

הוא הוציא מאיזו חוברת דף עם מפת העולם, גזר אותה להמון חתיכות, ונתן לילד יחד עם גליל נייר דבק ואמר לו: "אתה אוהב פאזלים, נכון? אז אני אתן לך את העולם לתקן, הנה העולם כולו מפורק, נראה אם אתה יכול לתקן. תעשה זאת לבד, לבד."

הוא חשב שלילד ייקח ימים עד שיצליח להרכיב את המפה, אבל כמה שעות לאחר מכן, כבר שמע את קולו של בנו קורא לו ברוגע: "אבא סיימתי, הצלחתי להרכיב הכל."

בהתחלה, האב לא האמין: "זה לא ייתכן, שבגיל שבע יוכל הילד להרכיב מחדש מפה שמימיו לא ראה!" אבל הוא הניח את רשימותיו וניגש לבנו, כשהוא בטוח שהוא הולך לראות עבודה מבולגנת…

להפתעתו, המפה היתה מושלמת, כל החתיכות היו במקומן. איך זה ייתכן? איך הוא עשה את זה? "אתה לא ידעת איך נראה העולם", אמר המדען לבנו, "איך הצלחת?"

"אבא", אמר לו הילד, "אני אמנם לא ידעתי איך נראה העולם, אבל כשתלשת את הדף מן החוברת, ראיתי שבצידו השני יש תמונה של אדם. כשנתת לי לתקן את העולם אני ניסיתי, ולא הצלחתי. זה היה הרגע שבו נזכרתי בתמונה של האדם מהצד השני, הפכתי את כל החתיכות, והתחלתי לתקן את האדם שאני יודע איך הוא אמור להיות. כשהצלחתי לתקן את האדם, הפכתי אותו, וראיתי שהצלחתי לתקן את העולם."